איה! אאוץ’! אווה! – סיכום תהליך הצגה של הצעירה במיתר

איה אאוץ אווה - צעירה מיתר

הורים יקרים,
ברצוני לשתף אתכם בתהליך ההצגה. הצגה ראשונה, שעולה מזה זמן רב בחטיבה הצעירה, ביוזמתם ובביצועם של ילדי החטיבה .
רעיון ההצגה עלה בזמן עבודתינו בסטודיו, כשבמקרה, (אם יש דבר כזה) נכח שם גם הספר: איה! אאוץ’! אווה!
אלה, שאוהבת מאוד את הספר ואף מכירה אותו בעל פה, סיפרה לנו כמה הספר אהוב עליה.

עמליה

ביקשתי ממנה לספר את הסיפור תוך כדי העבודה ואז שאלתי את הילדים, שהיו נוכחים בסטודיו :
“מה דעתכם ? אולי נעשה מהספר הצגה?”
מיד היתה התרגשות ושמחה גדולה. כל אחד מהילדים הציע את עצמו לתפקיד. אלה הפכה מיד לעמליה,  אחינועם לאיה, וכך המשיך הליהוק הטבעי לדמויות שבסיפור.
מרגע זה הילדים לא הרפו ושאלו שוב ושוב מתי נעשה את ההצגה. משהבנתי, שהענין רציני ושהם באמת בענין, העלתי את זה בישיבת צוות והצעתי שיתקיים מפגש סביב ההצגה בכל יום חמישי בבוקר וכך התאספנו קבוצת ילדים שמנתה בהתחלה 12 ילדים.

איה אאוץ אווה - השחקנים מהצעירה במיתר
תחילת העבודה היתה כתיאטרון סיפור. אני הקראתי ולאט לאט נרקמו הדמויות ואז החלו להופיע בתוך הסיפור יחסים. יחסים בין הילדים, צרכים, רצונות, סגנונות ואופני ביטוי שונים להתנהלויות ביניהם, מה שיצר דינמיקה מורכבת. נוצרו חיכוכים, חוסר הסכמה ומאבקים.
הבנתי שההצגה היא כנראה תהליך של דרך לנסות ולהתיר דינמיקות חברתיות שונות בין הילדים .
וכך, מידי שבוע נפגשנו והמשכנו בתהליך. לאט לאט הצטרפו מיכאל ובר שהביאו עוד צבע לקבוצה ולדינמיקה. החיבור היה מיידי, כמו גם הליהוק.

בר שהפך לדמות של  “אח –  הרופא הדגול”  ומיכאל שהפך לאמא אווה, מה שהצחיק מיד את כולנו.

בר - האח

איה אאוץ אווה - מיכאל כאמא אווה

ככל שהדבר ממשיך להתגלגל, אני מבינה שיש לי משהו גדול ללמוד וללמד כאן. משהו על חברות, על ריפוי, על דרך ולווי.

וכך, דרך התהליך, הילדים יחוו הרמוניה, חברות והדדיות, שתגדיל ותעצים אותם.  במקביל הרגשתי, שהמימד התיאטרלי נעלם ויש יותר עניין סביב דינמיקות וקשרים בינאישיים. ואמרתי לעצמי, טוב, אז נחזק את זה.. את הדינמיקות.. את הקשרים.. אבל מה עם ההצגה ??? צריך שיהיה שילוב, בין ההתעסקות בדינמיקות החברתיות למימד התיאטרלי, שהרגשתי שחשוב שיהיה ברמה רצינית ומיקצועית.
התובנה הזו גרמה לי לפנות לאלי, אבא של טאיו. הבנתי שהוא איש תיאטרון מקצועי, שעוסק בתחום בכמה מימדים (כתיבה, בימוי ומוסיקה) וביקשתי ממנו שיקרא את הסיפור ויחווה את דעתו המקצועית בעניין. לאחר כמה ימים, חזר אלי עם הערות בהקשר של הטקסט והתחילה עבודה משותפת. טקסט הסיפור שונה ועובד לפורמט שיהיה מתאים להצגה ולשחקנים. הדבר נעשה כמה פעמים, עד שנוצר טקסט ההצגה הסופי, שאיפשר את העבודה התיאטרלית.
אלי הביא את הבימוי, הסצינות, המוסיקה ואת ההערות וההארות. החזרות צולמו, עובדו, עוד שינויי טקסט, עוד תוספות למוסיקה, ישיבות מעבר לשעות העבודה. כשהכל, מצידו של אלי, נעשה בהתנדבות, התמסרות אינסופית ובשמחה גדולה. ומצידי, חוויה של שותפות מקצועית מאוד גדולה. והילדים עדיין באינטראקציות חברתיות, עדין בדינמיקות. לא כולם ממש מחויבים. טוב, היום אני בא לחזרה.. מחר לא.. ועלתה השאלה, האם יכולה אכן להווצר הצגה אמיתית.. אלי ואני הרגשנו שיש כאן תהליך של ריפוי דרך תיאטרון והדבר מבורך כשלעצמו.

אבל מה עם הצגה ? הצגה יש ??? השאלה, ברגע הזה, הביאה איתה תובנה שצריך לדרוש יותר מהילדים. ודינמיקה של מתאים לי/לא מתאים לי, הוא משהו שאי אפשר לעבוד איתו, כל שכן ליצור הצגה. המחוייבות לעניין הוצגה לילדים והם נדרשו לקחת אחריות על הבחירה שלהם לעשות את ההצגה. וכך קרה.
איה אאוץ אווה - המספרת וכל המשפחה

הנוכחות של אלי והמימד המקצועי שהביא, הכניסה לדברים את הקצב הנכון. המוסיקה שנוצרה לכל תמונה ולכל דמות, תמכה ויצרה בסיס איתן לנוכחות של הילד על הבמה. העמדת התמונות התגבשה, תוך כדי ירידה לפרטים ועבודה פרטנית, דבר שנתן לילד את התחושה האישית של עבודת שחקן – במאי. אביזרים התחילו להאסף והדבר התחיל לקבל צורה של הצגה אמיתית.
החזרות הפכו לפעמיים בשבוע ובמקביל פורים ואלי ממשיך להגיע. מתחיל להיות כבר חודש וחצי ועדיין אלי מגיע במסירות אין קץ ובמחויבות טוטאלית לעניין. והילדים מתחילים לחוות דרכם את העשייה, הביטוי האישי, העוצמה, הגילוי ובעיקר אחד את השני, בצורה חדשה. הקסם מתחיל להתרחש ואיתו שמחה גדולה מגיעה ותאריך ההצגה נקבע. הללויה.
הבנתי מאלי שאת התפאורה והתלבושות, תעשה שגית (אמא של טאיו), שהיא במקצועה מעצבת תפאורה ותלבושות. במסירות היא התחילה לעבוד ועיצבה ותפרה לכל ילד תלבושת על פי מידותיו וצרכיו, כשהכל נעשה בעדינות ורגישות. כמו מעשה קסמים.
האאוצ'ות

הגענו לשבוע האחרון, שבו הכל מתחבר ותחושת ההצגה המתקרבת, פועלת את פעולתה ומרגשת את כולם. חזרות יום יום, הידוק התמונות וחיזוק השחקנים והדמויות שגילמו. הילדים חוו תחושת יחד עצומה. חיבור, צחוק, אהבה, פירגון, שמחה, חיות וחיוניות. וברגע הזה ראיתי איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו. ושוב הללויה.
שגית הגיעה עם התלבושות, הילדים היו מוקסמים ומדדו את הבגדים כשהם מלאי התרגשות. אט, אט מילאו את חדר החזרות ילדים שהפכו לשחקנים, עם תלבושות שנתפרו בדיוק עבורם, בדיוק כמו בעולם התיאטרון האמיתי. כאן במיתר. הודות לשני ההורים היקרים שלנו אלי ושגית.

זבנגיות
יום לפני ההצגה. סידור התפאורה. חדרה של עמליה נוצר, כך שישרת את ההצגה ויתן תחושה אמיתית של חדר. תאורה חמה שנותנת תחושה חמה. עמדת סאונד. חדר שחקנים ותלבושות ומקום לכניסת קהל. ופתאום חלל החטיבה הצעירה הופך ברגע לאולם תיאטרון. ושוב, הכל בהתנדבות. שעות ועוד שעות ועוד שעות. ומסירות גדולה של רותם, אחינועם והדר, שנישארו במיתר מרצונם, לעזור בעיצוב וסידור התפאורה עם נכונות ורצון להמשיך עד אין קץ.
החזרות האינטנסיביות יום יום, ההתרגשות וההצגה המתקרבת, יצרו לעיתים מתחים ומשברים ואת כולם, ללא יוצא מהכלל, עברו הילדים בשיתוף בשמחה ובחיבור. כולם מגוייסים ומזכירים אחד לשני את האחריות שבעשיית דבר משותף. וכל ילד בתפקידו, בריפוי ובגילוי האישי שלו, מביא את עצמו ומוצא את מקומו. הילדים עברו אחד אחד תהליך של ריפוי ויצירה אמיתית.
ואני אנשים יקרים, מאושרת מעצם האיפשור הזה. להיות חלק בעשייה המבורכת הזאת עם הילדים.
ומגיע היום. יום ההצגה. והנה ההורים מגיעים. וכולם מתרגשים. וכולנו נאספים למעגל ומברכים ומייחלים לשמחה של כולנו.
ואת ההצגה אתם ראיתם..

איה ומאיה
ההצגה הזאת יצרה בעוד ילדים רצון לשחק ולהופיע. להיות חלק. ילדים בחטיבה הצעירה פנו אלי בבקשה לשחק בעתיד בהצגה הבאה ולקחת חלק. גם ילדי החטיבה היסודית פנו וביקשו לחדש את מופע הריקוד של שנה שעברה. זה אותו ניצוץ. אותו גיץ.  אותה תשוקה ליצור  .

רוצה לומר תודה ענקית לאנשים המבורכים אלי ושגית. על התהליך המדהים הזה שאיפשר לכולנו לעבור חוויה משמעותית ביותר בכל הממדים. החושיים, האסתטיים, המשחקיים, הטקסטואלים התפאורה, המוסיקה והכל. חוויה מטריפה באמת וזה כייף ענק.
נשאר לי רק להגיד תודה והרבה תודה
אילנית

לצפייה בהצגה בערוץ היוטיוב של מיתר – לחצו כאן

שלום לכם הורים יקרים…
להצגה התוודעתי לראשונה, דרך אילנית, מהצוות של החטיבה הצעירה. היא פנתה אלי, כדי שאסתכל על הספר, מאחר והם מתכוונים להעלות אותו כהצגה ואחווה את דעתי עליו. כך עשיתי, מתוך מחשבה, שהדבר יסתכם בכך. אך לא כך היה !
חוות הדעת הפכה להערות על הספר, שהפכו לעיבוד (מסויים) של הסיפור להצגה, שהפך להתאמת הסיפור לפורמט של מספר סיפור והצגה לכל דבר, שמתנהלים במקביל. הבנתי שפרוייקט כזה יכול להתגשם אך ורק אם אתמסר לו בצורה מוחלטת ואעשה אותו כהצגה לכל דבר. וכך קרה.
את המוטיבציה הגדולה ביותר לעניין, קיבלתי דרך אילנית, שבה ראיתי את התשוקה ליצירה, לתנועה ולתיאטרון, את ההתמסרות וההקשבה ומעל להכל, את הרצון העמוק שהילדים יחוו הצגת תיאטרון מיקצועית בכל הרמות. והדבר כבש את ליבי. כמו בכל פעם, שפוגש אני אדם שמתמסר לתהליך יצירתי כזה או אחר.
השילוב של עיבוד ספר כזה להצגה, כאשר השחקנים הם ילדים בני 8 עם שותפה אמיתית וקשובה, הרגיש טוב ומעניין. וכמו בדברים הטובים המציאות עלתה על כל דמיון.
יכול לומר אני בביטחה, שזאת היתה הצגת תיאטרון בכל מימד שקיים בעולם התיאטרון האמיתי. החל מעיבוד הספר לסוג של מחזה, סדנאות משחק, תנועה ושחרור, עבודה על דמויות ועבודה על תמונות. דרך קיואים מוסיקלים, כניסות ויציאות, תלבושות תפאורה ואביזרים ושימוש במושגי תיאטרון מקצועיים. וכלה ביום שבו ההצגה עלתה, עם המגוייסות של כל הצוות בהפיכת חלל החטיבה הצעירה לאולם תיאטרון.
נוצרה להקת שחקנים ובתוכה נוצרו דינמיקות, שלא היו מביישות אף להקת שחקנים מבוגרים. היו “ראנים” (חזרות של כל ההצגה ברצף) ואף היתה דרמה מאחורי הקלעים, שבה, רגע לפני שמתחיל “ראן” עם תלבושות וקהל, השחקן לא רוצה לעלות להופיע ובסוף מופיע. אז אם זה היה, היה את הכל.
והיה גם מרתק לראות ביום של ההצגה הראשונה, איך הילדים-שחקנים הללו, מתגברים בעצמם, דרך המחויבות להצגה, על סערות רגשיות-פנימיות שחוו כתוצאה מההתרגשות לקראת ההצגה. והדבר כלל וכלל לא מובן מאליו. וזו להם ההצגה הראשונה. כבוד לילדים!
ובכלל, מדהים היה לראות את השינוי שהתחולל בתוכם, לאורך התהליך, ממצב של אי וודאות לגבי מקומם בהצגה, למצב של בטחון וחופש על הבמה בהצגה הראשונה ואף יותר בהצגה השנייה.
הבמה השפיעה על החיים היום יומיים וההיפך. וכתוצאה מכך ילדים התרוממו אנרגטית וחברתית.
היתה תחושה של ערבות הדדית אמיתית ופשוטה. כדרכם של ילדים.
בכל הפקה, מעצם הצורך לסנכרן אנשים ותכנים, מתעוררות בעיות שדורשות פתרון ובכל פעם שהתעורר עניין כזה, הוא נפתר כבאורח קסם, כאילו בא לומר הייקום, שנכון הוא העניין ומבורכת היא היצירה. והרי כך רוצים לחיות אנחנו. התיאטרון יכול להיות כלי מופלא ליצירה, בדיוק כשם שיכול להיות הוא, כלי ריפוי ומבורך תמיד הוא החיבור בין השניים. מתרגש אני לכתוב שבתהליך הזה, חווינו כולנו את החיבור בין השניים.
ובמימד המקצועי, מרגיש אני את הזעקה הפנימית של הילדים בחטיבה הצעירה ובכלל במיתר, לאומנויות הבמה במימדי התיאטרון, התנועה והמוסיקה. ראוי לתת את הדעת לעניין ולהקשיב לצרכים הפנימיים-יצירתיים של הילדים.

תודה לכל, לכולם ולילדים המטריפים ששומרים על האיזון והשפיות בעולם.

אלי ממן

 

לצפייה בהצגה בערוץ היוטיוב של מיתר – לחצו כאן

To Top