סאמרהיל בכרמל מאת: איתמר לוי

איתמר לוי כתב עלינו את “סאמרהיל בכרמל”

אחת לחודש מוציא איתמר לוי מ”חנות הספרים של איתמר” 

מכתב חדשותי העוסק בנושא הקרוב לליבו ובספרים הקשורים לנושא.

החודש הנושא עליו כותב איתמר הוא:”סאמרהיל בכרמל“.

וראה זה פלא – בי”ס מיתר הוא “גיבור” הריכוז החודשי.

אתם מוזמנים לקרוא את המאמר של איתמר, שהיה, כך מסתבר, הורה במיתר לפני שנים לא מעטות.

קריאה מעניינת

“… אם אתם מאמינים באמת ובתמים כי ילדים צריכים החל מגיל 4, ללכת למוסד חינוכי בו ילמדו אותם קרוא וכתוב, חשבון, היסטוריה, פיסיקה, יבחנו אותם על הישגיהם, יתנו להם שיעורי בית, ציונים ותעודות – אני ממליץ לכם לדלג על קריאת המאמר הזה.
 
במשך כמה שנים השתעשעתי ברעיון לכתוב ספר על ‘המקום’ בו בילו ילדיי את שנותיהם הטובות. התחלתי לאסוף חומר בנושא: כל פיסת נייר, כל עיתון פנימי, כל ‘תעודה’ נשמרו בקפידה בקופסה גדולה.  אפילו שם כבר היה לי לספר ‘סאמרהיל בכרמל’. לקראת כתיבת דף המידע על חינוך קצת אחר, נפתחה הקופסה לאחר כמעט עשר שנים. הנה סיפורו של ‘המקום’. אנשים נהגו להרים גבה כאשר ספרתי להם היכן נמצאים ילדיי. הם התעקשו לקרוא לו ‘בית ספר דמוקרטי’. אבל תשכחו את כל מה שאתם יודעים שקשור לבית הספר, ובואו להכיר את ‘מיתר’.
קשה להגדיר במלים מקום כמו ‘מיתר’. בית ספר בלי כיתות, בלי לוח, בלי שולחנות וכיסאות, בלי מורים, בלי תלמידים, בלי שיעורים, בלי מבחנים, בלי ציונים. כל ילד חופשי לעשות כרצונו במשך היום. איש לא כופה עליו, איש לא מחליט בשבילו מה יהיה סדר יומו. אם הילד רוצה להתאמן בהליכה על קביים גבוהים או בללהטט בשלושה כדורים, כך יהיה. אם הוא מעוניין לשבת באחת הפינות ולקרוא, או לנגן, או לצייר, איש לא יעיר לו. כך נראית תעודת סיום שנה של ילד בן 11. איש הצוות מדבר בה על לבטיו של הילד, על רגשותיו, הוא מעניק לו ביטחון שיידע לבחור בדרך הנכונה, הוא לא שופט אותו, הוא לא מדרג אותו לעומת ילדים אחרים, ובעיקר מספר לו עד כמה הוא אוהב אותו.


“אני יודע שהיה לך לא פשוט השנה, ואני מאמין ומאחל שמהמקומות הלא-פשוטים, של אי הידיעה
והקושי והשעמום, תצא מחוזק, מבטא את התבונה שלך, את ההומור שלך, את הכוח שלך.
אני מאמין שמתוך הלבטים אתה בונה לך דרך – הנבנית לאט ומובילה לטוב.
אני מאחל לך הרבה עניין
הנאה והצלחה
ואוהב אותך מאוד.”

מתי בפעם האחרונה מורה אמר לכם שהוא אוהב אתכם מאוד? 

באחד מעלוני מיתר סיפרה מי מהצוות על נסיעה עם כמה ילדים לכנס בתי ספר: “כשראינו את השלט שהיה כתוב עליו ‘כנס בתי ספר דמוקרטיים’, ישר התחילו כולם: ‘אבל אנחנו לא בית ספר דמוקרטי!’. ‘אנחנו בית ספר  פתוח! העיר מישהו. ‘לא נכון!’ העיר מישהו אחר, ‘אנחנו בית ספר אלטרנטיבי.’ לצוות בכלל לא היה אכפת, אז מה אם אנחנו מתיימרים להיות משהו שאנחנו לא.”
 
בכוונה קראתי לפרק על ‘מיתר’ – סאמרהיל בכרמל‘.
יש משהו מאוד דומה בין שני הפרויקטים החינוכיים האלה. אחד, סאמרהיל,  פעל באנגליה החל משנת 1921, והאחר, מיתר, בארץ ישראל החל משנות ה-90′. בסאמרהיל כמו במיתר הילדים אינם מחולקים לכיתות, אלא לקבוצות גיל. ב’מיתר’ יש שתי קבוצות ‘הצעירה’ ו-‘הבוגרת’. 
בספרו ‘סאמרהיל’ שיצא לאור בעברית בשנת 1977 כתב המייסד א. ס. ניל:”פנינו להקים בית ספר בו נתיר לילדים את החופש להיות הם עצמם. כדי להגיע לכך היה עלינו לוותר על כל משמעת, כל הכוונה, כל העלאת הצעות, כל אימון מוסרי… השקפתי היא כי הילד הוא מעצם טבעו חכם ומציאותי, אם יניחו אותו המבוגרים לנפשו ללא השגחה מכל סוג שהוא, הוא יתפתח ככל שהוא מסוגל להתפתח.”

בחוברת שיצאה לכבוד פתיחת השנה ב’מיתר’ נכתב: “משהסרנו מחדרנו את המבנים הפורמליים של בית הספר, את הכיתה הלומדת, את הקבוצה המחייבת, את תכניות הלימודים העקרות, אמרנו בזה שאנחנו יוצאים לפגוש את העולם ללא מחיצות. לפגוש את העולם הטומן בחובו אוצרות של ידע, אוצרות של גילויים חדשים, והתרגשויות אין סוף. לפגוש את האחר, הדומה והשונה. צעירים ומבוגרים. לפגוש את עצמנו כבני אדם מתפתחים וצומחים הלאה במסלול החיים. לפגוש את עצמנו: יוצרים, משחקים, לומדים מתוך בחירה ובתוך קהילה תומכת.” ילד במיתר יכול לשחק כל יום בחצר בחוץ, ואיש לא יעיר לו על כך. הוא יכול לשהות במחיצת בעלי החיים ואיש לא יאמר לו דבר. אם הוא יבחר להיכנס לבית מיתר הוא ימצא של פינת משחקים עשירה, ספריה, חדר יצירה, מטבח בהם הוא יכול לשהות ולפעול כרצונו. כמה סדנאות עומדות לרשותו אם יבחר להשתתף בהן: סדנת סיפורי תנ”ך, סדנה בפיזיקה, סדנת אנגלית, סדנת מתמטיקה, וסדנה בה הילדים בוחרים את נושא הלימוד. “הבחירה תמיד של הילד אם להשתתף אם לא. לא ניתן ערך מסוים לפעילות כלשהי על פני פעילות אחרת. כל בחירה של הילד לעיסוק כלשהו מקבלת ערך שווה.”

באחד מעלוני ‘מיתר’ משנת 2002 נכתב: “מזג האוויר רק קורא לנו לצאת החוצה – לטרזן, לארגז חול, למגרש כדורגל ולטפס על העצים. עץ התותים התמלא בעלים ובתותי בוסר, השסק מתחיל להצהיב. גינת הירק מזמינה להכין ממנה סלט. בחצר בנינו חושה. במרץ רב ניקינו, צבענו, הכנו שרשראות וקישטנו, ויצאה חושה מלאה בצבעוניות, צדפים ושמחה.” 
 
“סאמרהיל הוא, אולי, בית הספר המאושר ביותר בעולם. אין לנו משתמטים ורק לעתים רחוקות יש אצלנו מקרה של ילד הסובל מגעגועים הביתה.” כתב ניל בספרו. אחת האגדות שאני יכול לספר לכם על ‘מיתר’ התרחשה בכביש מס. 4. המשטרה סגרה את הכביש בגלל תאונה, ולא נתנה למכוניות להמשיך לכיוון חיפה. השוטר במחסום, לא הצליח להבין את האבא שניגש אליו וביקש רשות לפנות בצומת בית אורן, כי ילדיו בוכים במכונית שהם לא יגיעו היום לבית הספר. “הם בוכים שיהיה להם חופש מהלימודים? אני לא מבין את זה…” אמר השוטר. 

איתמר לוי – לקריאת המכתב המלא

בעקבות הכתבה רואיין איתמר במסגרת תוכנית ראיונות ברדיו “קול שישי עם ירון אנוש”- רשת ב’, קול ישראל : הקטע הרלבנטי אלינו בראיון מתחיל בדקה: 19:20  לפתיחת הראיון  לחצו כאן

To Top