פעילות דומינו ראלי

 

בתחילת שבוע שעבר נפלה הקובייה האחרונה במסלול הדומינו ראלי הגדול ביותר שעשינו בחטיבה הצעירה.

אך הקובייה הראשונה כנראה נפלה כמה חודשים קודם לכן.

את פעילות הדומינו ראלי התחלתי לעשות בשטיח הגדול, מפני שזכרתי שזה משהו שמאוד אהבתי לעשות כילד. די מהר הסתבר שגם כמבוגר.

לאורך המפגשים (לא הוגדר כסדנה קבועה במערכת, אלא בזמנים משתנים) היו ילדים ש”נתפסו” חזק לפעילות והיו שהגיעו להתנסות לפעמים אחדות.

די מהר עברנו משימוש בקוביות בלבד להמצאה של כל מיני “שכלולים”:

קובייה שנופלת מגובה וממשיכה את המסלול מתחתיה, ירידה במדרגות, בניית גשרים, שילוב רכבת העץ, בניית כן שיגור למטוס נייר ועוד.

לעיתים הרעיון התחיל משרטוט והילדים ניסו לבנות אותו בפועל.

בעבודה על הרעיונות השונים היינו חוקרים ומנסים איך המסלול יעבוד. למדנו שלא מספיק שניסוי עבד פעם אחת אלא שצריך מספר חזרות. הילדים גם המציאו רעיונות משלהם: שימוש בגונג של דקת השקט, שימוש במגנטים, בניית מגדלים, פיצולים שונים וכו’

היה מדהים לראות את ההבנות שלהם במכאניקה:

  • “צריך לתת את המכה יותר גבוה”,
  • “צריך קובייה יותר גדולה”,
  • “על השטיח זה לא יעבוד אבל על משטח העץ זה כן”,
  • “בסיבובים צריך שזה יהיה יותר צפוף” ועוד.

לפעילות הדומינו היה אפקט דומינו משל עצמה, הבנתי מכמה הורים שיש ילדים שהתחילו לקחת את רעיון הדומינו גם הביתה. הדומינו מאניה החלה.

בשלב זה החלטנו בצוות שצריך להגדיר פעילות שיא בתחום, כדי לא לפספס את ההתפתחות שנעשתה.

החלטנו על בניית המסלול הגדול. לקחתי את הילדים למשרד להראות להם סרטונים להשראה. החלטנו שכשנבנה את המסלול הגדול, נצלמו ונעלה אותו לרשת. קוביות הדומינו המשיכו ליפול.

הפעילות לא כוונה רק למשחק או ללימוד פיזיקה, עריכת ניסויים ותכנון מראש – יש בה ערכים נלווים מאוד חשובים.

מהפעם הראשונה למדנו שאין טעם להתרגז אם מה שבנית נפל, או הופל ע”י ילד אחר- מתישהו אתה תהיה זה שהפיל.

לקראת בניית המסלול הגדול היתה לנו שיחה על סבלנות וסובלנות- שתי תכונות נדרשות בעבודה זו. הילדים תיקנו אותי אח”כ בהבדל בין המושגים.

היתה לנו גם שיחה על המושג אפקט הדומינו ואיפה הוא נמצא בחיינו.

מסר סמוי נוסף הוא היכולת של כל אחד לתרום את חלקו המיוחד במסלול לבניית פרוייקט גדול ומשותף שאינך יודע/שולט איך הוא יראה בכללותו.

לבניית המסלול הגדול הגדרנו יומיים. היתה הרבה בניית ציפיות לפני כן. הילדים, ואני, היינו נרגשים. גייסתי חבר מהלימודים שנדלק על הרעיון שיבוא לעזור. ארגנו את האזור בשטיח, אספנו חומרים ורעיונות ובנינו. ובנינו. ובנינו. ביום השני ינון, אבא של יהלי הגיע לצלם. ככל שמהסלול התקדם המתח גבר, כל פעם שמשהו נופל כולנו נדרכנו. לחלק מהילדים הרגשתי שהמתח לא קל לנשיאה. כנראה שגם לי.

לבסוף הזמנו את כל הילדים לראות. גם צופים מהחטיבה היסודית הגיעו ונעמדו בחלונות לראות.

רגע לפני השיגור, כשכבר הרמנו את הרווחים (קוביות שמונחות בצד כדי למנוע נפילה של כל המסלול במידה ויש תקלה) תנודה לא נכונה הפילה מקטע שלם במסלול. מייד זינקו אליו כמה ילדים ותקנו אותו בדקות.

מצלמות הוצבו בכמה כיוונים, ילדים הוצבו בנקודות שונות כדי לתקן תקלות במהלך הנפילה. הספירה לאחור החלה. הקובייה הראשונה הופלה והפילה את השנייה וכך הלאה. מלבד מספר תקלות המסלול זרם.

המתח נפרק וקריאות שמחה נשמעו.

המסלול הגדול הופל, אך היזהרו: עפ”י אפקט הדומינו, לא ידוע לאן ימשיכו ליפול הקוביות, אולי הן יגיעו גם אליכם…

והינה הסרטון:

To Top