חינוך הוליסטי

להיות מחנכ/ת הוליסטי/ת 

מאת: ליאת עטר – בלומנאו (אמא של נועם)

בכל פעם שאני נוכחת ונמצאת במפגש עם ילדים, אני מתוודעת מחדש עד כמה המפגש הזה הוא מרגש ומאתגר עבורי.

מאתגר – כי דורש ממני לחדד את כל חושיי, להיות בהקשבה מלאה, בנוכחות שקטה

מרגש – מעצם ההצלחה להיות בזו הנוכחות וההקשבה, להצליח לצלול ולהעמיק פנימה אל עולמו של הילד, להתחבר אליו ולהבין אותו – את צרכיו ואת בקשותיו, שמעבר למילים.

בעיסוקי הנוכחי, אני לא מרבה להיות במפגש הישיר הזה עם ילדים (פרט לאימהות, כמובן, האחיינים שלי, החברים של נועם, ילדים של השכנים…) אלא דווקא יותר נמצאת “מאחוריי הקלעים” – מלווה אימהות, הורים ואנשי חינוך שונים.

לאחרונה, נפלה בחלקי ההזדמנות להתלוות, למשך יום מדי שבוע, לפעילות החטיבה הצעירה וברגע אחד, ההתרגשות והאתגריות מופיעים! אני חיה ונושמת מחדש את התום, הפשטות, הנוכחות ברגע, ההתמסרות, ההתלהבות והלהט שבילדים, שבי!

וכעת, בכותבי שורות אלו, אני שבה אל “מאחורי הקלעים”, פונה אליכם, “אחוות המחנכים”, מבקשת לשתף אתכם באנלוגיה שעלתה לי בעקבות ההימצאות בחברת ילדי הצעירה, ההתבוננות עליהם באינטראקציות שונות, על עצמי מולם, על הצוות… – אולי תתרום לכם כמו שתרמה לי.

אז ככההעשייה החינוכית, כפי שאני רואה וחווה אותה, מרגישה לי דומה במהותה לרפואה ההוליסטית.

כשם שזו מבקשת לטפל במקור לסימפטום כלשהו (למשל חום), כך גם בעוסקנו בחינוך משמעותי לילדינו, ננסה לזהות ולהבין את המקור להתנהגות הילד ובו לגעת, אליו להתייחס ולתת לו מקום ואפשרות להתבטא. ב”התנהגות הילד”, כוונתי לכל התנהגות: הסתגרות, השתוללות, בכי, התפרצות זעם…כאשר המקור לה הוא “פנימי” ויכול להיות כל דבר, כמו: תסכול, קושי להתמודד, שעמום, כעס, פגיעות, אכזבה, חשש, עומס, עייפות

בניגוד לרפואה הקונבנציונלית, המנסה לעצור את החום ובעושה כן, לא רק שהיא עוקפת את ה”בעיה”, היא גם חוסמת בפני הגוף את האפשרות לשחרר את “החולי” החוצה ממנו, כך שהוא למעשה נשאר “תקוע”, “לבעבע” בתוך הגוף…הרפואה ההוליסטית, תרצה דווקא לאפשר לחום להשתחרר מהגוף, “להתנקות” ולפנות מקום לכוחות הריפוי והאיזון שלו.

כך למשל, ניתן לראות איך ילד, שלצורך העניין משתולל, והתגובה שהוא מקבל מהמבוגר מתייחסת להתנהגות הנצפית בלבד ומנסה לעצור או למנוע אותה, כדוגמת:“די/ מספיק/לא” או “אם….אז…”, “אסור – מותר”…, נשאר עם התסכול, נניח, וזה ממשיך “לבעבע” בו פנימה ולא לתת לו מנוחה. נהפוכו, אי השקט וההשתוללות רק ילכו ויגברו.

לעומת זאת, אם ניתן את היחס הראוי לתסכול – נזהה, נבין, נכיל ונאפשר לו להתבטא, כמובן בדרך אדפטיבית שאינה פוגעת בעצמו ובאחרים סביבו…יהיה לו נתיב “להשתחרר החוצה מהגוף” ואת האפשרות לעוצמותיו וכוחותיו של הילד לשוב ולהיות ה”שחקנים הראשיים” בהתנהלותו. השקט ישוב להיות מנת חלקו- דבר היאפשר המשך תנועה זורמת, נינוחה ומשוחררת של הילד…והלוא לזה אנחנו שואפים, לא?

לתחושתי, כל שילדינו מבקשים מאיתנו, זה את אותו “מגע מרפא” – שנהייה “שם”, נקשיב, נראה, נבחין, נתייחס ובכך נאפשר לתנועה ש”נתקעה” לשוב ולנוע מחדש. לאן? באיזה קצב ועוצמה? – את זה ה”פנים” שלהם יודע מעצמו לבד…

 אל תתפסו אותי, כמובן, בדקויות של מונחים והסברים מעולם הרפואה…אבל מה שבטוח זה שמעתה אני בוחרת להיות “מחנכת הוליסטית”!הנה, תוך שאני כותבת, אני נרגשת לחשוב איך ה”דברים” פועלים כ”קסם”! ברגע אחד הכל מסתדר, שב למקומו, זורם…כאשר אנחנו מסוגלים להיות בנוכחות ובפניות בעת המפגש עם הילד.

אז תודה על ההזדמנות הזו להיות בקרב ילדי הצעירה,

על כך שהיא מזכירה לי את ההתרגשות, האתגריות והחשיבות שבעבודת החינוך ועל שאפשרה למונח הזה, “מחנכ/ת הוליסטי/ת”, לעלות בקרבי – עוד “משהו” לדייק עצמי מולו.

ולנו, לכולנו, מאחלת שנמצא את השקט, הפניות, היכולת והידיעה לעזור לילדים שלנו להתכוונן, לא רק במפגשי ההתכוונות… אלא בחיים, בכלל – בכל פעם, או לפחות ברוב הפעמים, בהן הם מאבדים את אותו כיוון, כשמשהו “מבעבע” בהם פנימה וגורם להם להתפזר…לפספס את הקשב לעצמם, את החיבור למרכזם

בהחלט עבודה לכל החיים!

תודה,

ליאת עטר – בלומנאו (אמא של נועם)

To Top