חזון חינוכי – דן לסרי

חזון חינוכי

 מאת: דן לסרי

עשר נקודות מבט אפשריות על מיתר:
1. מקום של חיים: המשמעות, (אי המלאכותיות), המיצוי של הגיל
2. מסגרת קטנה ומשפחתית: ההיבט הקהילתי, עקרון הרצף
3. שני תפקידי המבוגר: הנהגת קהילה ואחריות כלפי היחיד (היוזמה והתגובה) 
4. כבוד לילד: שאלת המוסר, החירות, הזמן, הטוב, הגבולות והאחריות לאחריות 
5. הבחנה בין חינוך ללמידה 
6. מקום של חיים: מרכזי פעילות, חשיבות הפעילות, הלמידה כפעילות 
7. הדיאלוג: הקשר הבין אישי 
8. ההבעה מובילה יכולת, האדם היוצר, החירות 
9. מקום של חיים, טבע וגוף
10. תרבות המבוגרים, מצרכן פסיבי ליצרן אקטיבי

כל אחת מנקודות אלה היא זווית הסתכלות נוספת על השלם הזה שנקרא מיתר ויכולה להוות נקודת מוצא לדיון תיאורטי. אני מעדיף את זה כך על פני הגדרת עקרונות.

לא עקרונות מכתיבים מה קורה במיתר. אני מרגיש שבחינוך המעשה קודם לדיבור, אנו פועלים מתוך הבטן. זה כך גם משום שהעבודה עם הילדים דורשת לקיים דיאלוג בזמן אמיתי וגם משום שמלאכתנו עדינה ומורכבת הרבה יותר ממה שיכולים עקרונות כאלה או אחרים לבטא. לא פעם אני מוצא עצמי מתנהג בדרך מסוימת, משתמש בטון דיבור מסוים או מגיב בצורה מסוימת שרק לאחר מעשה אני יכול לזהות בהן מני דקויות שקשה להסביר ולתרגם למודע. אין זה שיש לי תאוריה לגבי מה טוב ומה רע ולפי זה פועל אלא קודם כל אני יודע מה טוב ומה רע ואחר כך מנסה להסביר. זה לא אומר שאני לא טועה ולא לומד מטעויותיי. במובן זה הדיבור לאחר מעשה הוא חשוב ; הוא חלק מאותה רפלקציה העוזרת לתחושת הבטן להתבגר ולהבשיל. כי הרי בתחושת הבטן מעורבים זה בזה ללא הבחנה דעות קדומות ואינטואיציות בריאות, תגובות מכאניות וערנות קשובה.

והמקור לתחושת הבטן הוא בראש ובראשונה האהבה הגדולה, השמחה של ההיות עם הילדים הפותחת את אוזני הלב והופכת את הנשמה לקשובה. 

מספר עקרונות מנחים

דגש על פעילות משמעותית: 

אנו מאמינים שהחינוך צריך להוות חל מתנועה תרבותית החותרת להעמקת משמעות. הדבר נדרש לנו כתרבות וכפרטים, במיוחד על רקע תרבות הרייטינג, הנוטה לשטח ולרדד את מציאות החיים בעולם הפוסט מודרני. אי אפשר להגיע לתרבות משמעותית על ידי תהליכים נטולי משמעות. אי אפשר “ללמד משמעות” באופן מכאני ונטול משמעות. תפקידו של החינוך אינו רק להכין את הילד להשתלבות בחברה עתידית אלא להתייחס אליו כנוכחות הווה הזקוקה לאיכות חיים ולתרבות עמוקה כאן ועכשיו. הילדות אינה רק מסדרון אל הבגרות אלא חלק יקר במכלול החיים של אדם. אם הילד יחיה באופן משמעותי וכחלק מקהילה משמעותית הוא עתיד לעזור בטיפוחה של תרבות בוגרת משמעותית. ב”משמעותי” הכוונה לא רק גילוי עניין בנושא מסוים, אלא תשוקה שהיא כוח מניע הגורם לילד ליזום ולפעול באופן אוטונומי. משהו שהוא חלק ממכלול חייו, שהוא עוסק בו גם מחוץ לבית הספר מתוך תחושת שייכות.

כבוד לאדם: 

חלק חשוב בהפיכת החינוך לתנועה משמעותית טמון בכוחו להמס את המעטה הדעתני לטובת הדיאלוג האנושי. הילדים אינם אובייקט שצריך לעצב. הילדים הם בני שיח, אנשים שנבראו בצלם אלוהים, סוכנים מוסריים, בעלי זכות לטעות. אנו מאמינים שהרבה מן האלימות המתגברת בחברה ובבתי הספר נובעת מן ההתייחסות המוסדית אל האדם כאובייקט, נעדר מקור תנועה פנימי, נתון למניפולציה בלתי פוסקת של פרסומות “מעצבי” דעות, ומעוררי דחפים ומוטיבציות. לכבד אדם פירושו להכיר בזכותו הבסיסית לנהל את חייו מתוך תנועה פנימית כל עוד אינו פוגע באחרים. הכרה מסוג זה אינה רק הכרה תאורטית אלא היכולת הממשית לראות באדם האחר את המקור האינסופי. אין זה רק שחרור האדם האחר מן הדרכים הגלויות של כפייה ומניפולציה אלא עוד יותר מכך שחרור מן הדרכים הסמויות הרבות בהן בני אדם בדרך כלל מבקשים לעצב בני אדם אחרים. אפשר להיות מעורב בחייו של אחר מתוך אהבה אבל אי אפשר מתוך כוח. אין זמן שהוא מוקדם מדי לזיקה זו של המבוגר אל הילד. אחד מן הביטויים המעשיים של כבוד זה לאדם הוא אי כפייה של למידה פורמאלית או כל פעילות אחרת שנועדה כביכול “לטובת הילד”. יחד עם זאת הדגש אינו על החופש החיצוני אלא על החופש הפנימי. מבחינה זו אנחנו לא מגדירים את עצמנו כבית ספר דמוקרטי.

תפקיד המבוגר: 

אנו מאמינים שהמבוגר בקרב ילדים הוא מנהיג בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא, אין הוא יכול להתחמק מן האחריות של חינוך האדם השלם. הוא אינו יכול “רק ללמד” או להיות “שקוף”, גם השקיפות היא מסר המתרגם לצורת הנהגה. אבל “מנהיג” אינו בהכרח מי שאומר לאחרים מה לעשות או מעצב את התנהגותם על פי רצונו. מנהיג במובן הקהילתי הוא מי שמסוגל להבין ולכבד את האנשים הפועלים בקבוצתו. משום כך הוא מסוגל לשרת את הגשמתם העצמית. יש הרבה בלבול בעניין זה בחינוך המודרני אשר בו נשחקת סמכותם של מורים והורים והופכת להיות לעניין חיצוני נעדר את העוצמה של אישיות חיונית בעלת חזון והנהגה.

הילד אינו במרכז: 

כבוד לאדם, לילד, אין פירושו העמדת הילד במרכז. העמדה של הילד במרכז, אשר לא פעם נובעת מחוסר תוכן אחר (אובדן אמונה, שחיקת ערכים וכן הלאה), משחיתה את הילד. לכבד ילד אין פירושו להפוך למשרת שלו. להפך, פירושו לסמוך על יכולותיו, לאפשר לו להתמודד עם קשים, “לדחוף” אותו לעצמאות ולאותנטיות. מה שעומד במרכז הוא הפעילות המשמעותית, פעילות שעומדת במרכז העשייה הקהילתית ברגע זה, לצורך העניין אפשר לכנות את מה שעומד במרכז בשם “פרויקט”. פרויקט יכול להיות נושא משותף כלל תרבותי כמו חג, או שהוא יכול להיות בנייה משותפת או חקירה משותפת או כל דבר אחר. על פי רוב ישנם מספר פרויקטים הפועלים במקביל. הפרויקטים הם לא עשייה מלאכותית שנועדה לשכלל ילד זה או אחר אלא הם חלק מדרך חיים, תוכן של קהילה פועלת.

אומנות השיח: 

מלבד תפקידו כמנהיג קהילה למבוגר בקרב ילדים יש גם תפקיד כ”אומן שיח”. אומן שיח הוא מי שמסוגל להיכנס לדיאלוג משחרר עם אדם אחר. דיאלוג משחרר הוא דיאלוג שאינו פועל על פי תבניות מוכנות מראש כסדרה של גירויים ותגובות אלא יש בו התמסרות לכוח יוצר, גמישות ונכונות למפגש במרחבים לא נודעים.

הוראה: 

בכלל זה יכול האדם המבוגר להיות גם מורה, אבל זה רק אחד מתפקידיו האפשריים. במיוחד בתרבות עתירת משאבים כמו שלנו יש דרכים רבות ושונות ללמוד נושאים שונים. יתר על כן לימוד אינו צריך להיות נחלת גיל הילדות בלבד. בפרט יש פחות ופחות מקום להוראה פורמאלית של “בסיס ידע” מחייב. הדבר התאים לגישה מעמדית או כחלק מתרבות סטטית אבל לגמרי לא מתאים בתרבות דינמית ופלורליסטית. שינוי זה במטרותיה של ההוראה (אין גוף ידע מחייב, אין גיל מסוים שצריך לדעת דבר מסוים, אפשר ללמוד בכל גיל) מתבטא גם בדרכי הוראה שבמצב זה הופכות להיות חלק מאומנות השיח ומוגדרות תחת הכותרת של “הפדגוגיה של הלא נודע”.

רב גילאיות: 

במיתר ישנה רב גילאיות מלאה. כלומר אין הבחנה בין כיתות וילדים מגילאים שונים יכולים לפעול יחדיו. הדבר מאפשר את עקרון הרצף – הילד הצעיר יותר מתחכך עם ה”שלב” הבא ונכנס אט אט אל הבגרות כאשר בכל שלב יש לו דוגמאות לחיקוי. כמו כן הדבר מוריד הרבה מן התחרותיות ומאפשר לכל אחד להתפתח בקצב שלו. יש עוד יתרונות רבים לרב-גילאיות המפורטים בהרחבה במקומות אחרים. חיי קהילה: בכל שעה במיתר ישנם במיתר קבוצות רבות הפועלות בדברים שונים ומגוונים במקומות שונים. היכולת לתפקד בתוך מרחב רבגוני ודינמי כזה תלוי בקיומה של מערכת חוקים וגבולות ברורה ולכידות קהילתית הנובעת מחיים בצוותא והנהגה נכונה. במשך השנים פיתחנו רוטינות שונות הקשורות בניהול חיי קהילה.

גישורים: 

אחת מן הרוטינות המשמעותיות האלה היא ה”גישור” כדרך לפתור סכסוכים. התחלנו ב”גישורים” מן השנה הראשונה של מיתר והם הפכו לאחד ההליכים המוטמעים ביותר בחיי הקהילה של מיתר. במשך הזמן למדנו הרבה על התהליך והוא תרם רבות לאווירה המיוחדת והלא אלימה של מיתר.

עבודת צוות: 

מיתר תלוי בראש ובראשונה באנשים הפועלים בו. הרבה ממה שקורה במיתר קשור באישיותו של איש הצוות, בנכונותו להביא את עצמו כאדם שלם ובתהליך שהוא מוכן לעבור כאיש צוות. הדבר דורש פגישות צוות תכופות ואכן מלבד סיכום יום המתבצע כמעט בסוף כל יום יש לנו ישיבות צוות ארוכות, סיורים, ומפגשים אחרים שנועדו ללוות את עבודתנו.

מעורבות הורים: 

מעורבות הורים אבל לא התערבות. במשך השבוע מגיעים הורים למיתר ופועלים עם הילדים באופן מונחה או זורם. אנו מקדמים בברכה כל יוזמה של הורים ומעודדים אותם לבצע את רעיונותיהם. הם שותפים אבל לא מי שנותנים הוראות או מנסים לגרום לאחרים להגשים את מה שהם חושבים כחינוך נכון. מלבד השותפות ההתנדבותית כל משפחה מחויבת לתרום יום בחודש, השתלבות בפעילות הלימודית. כמו כן אנו מקיימים קבוצת למידה יחד עם ההורים אחת לשבועיים. בקבוצות למידה אלה ישנו רב שיח בנושאים שונים הקשורים לחינוך וגידול ילדים.

כללי ומעשי: 

כל העקרונות הללו הם חלק מתפיסה חינוכית אחת ועל כן קשה לבודד אותם זה מזה או מן התרגום המעשי שלהם. למרות שהצדדים המעשיים של מיתר שונים מאוד מכל בית ספר מוכר הם רק ביטוי לגישה ולא נכון להביא אותם למבחן הניסוי כ”טכניקות” מבודדות. באותה מידה יכולנו לפתח טכניקות אחרות. החשוב הוא הגישה המהותית שאת קוויה העקרוניים ניסינו לשרטט בראשי פרקים.

To Top